השעה שאף אחד לא רואה — והיא זאת שמחזיקה את כל היום.
אין צעקות של "איפה הנעליים".
אין פגישות. אין הודעות.
רק אני. וזה לא מובן מאליו.
34 צעדים · 0 דציבלים · 100% הצלחה
הקפה הראשון לא נשתה בדרך לשום מקום.
עשר דקות בלי מסך. רק היד על הספל.
זה לא פינוק. זאת הכנה.
השעה הזאת סגורה. לכולם.
07:00 — כולם קמים. כובע של אמא.
08:15 — גן, בית ספר, נשיקה בדלת.
08:30 — הבית שקט. המסך כבר פתוח.
לא שעתיים. לא חמש בבוקר. שעה אחת.
עשר דקות של שקט לפני שהעולם נכנס.
מה שלא נכנס לרשימה — מחכה למחר. באמת.
אותן 24 שעות. שעה אחת של הבדל.
זאת לא בריחה מהיום. זאת ההשקעה שמחזירה אותו.
אני יובל. אמא, עובדת מהבית, ובן־אדם — בסדר הזה, פחות או יותר.
הבוקר הזה הוא לא שגרת פלא מהאינטרנט. הוא פשוט מה שמחזיק אותי שפויה.
אני משתפת אותו כמו שהוא. עם הבלגן. בלי פילטרים.
— יובל, עוד לפני שהקפה הראשון התקרר
בוקר אחד בכל פעם, באינסטגרם.
לעקוב באינסטגרם